פסק-דין בתיק ע"א 10832/06

המשנה לנשיא מ' נאור:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' דר) שדחה את תביעת המערערת לאפשר לה לקבל שיפוי בעקבות פיצוי שהעניקה לנפגע מכלי שאינו לאמיתו של דבר "רכב מנועי", אך בוטח כאילו היה כזה. הפיצוי שולם בהתאם להלכה שנקבעה ב-ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג(5) 849 (1999).

העובדות הצריכות לעניין

1.        דימיטרי טרפקצ'וק (להלן: הנפגע) נפגע בתאונה שארעה ביום 22.4.1996. תאונה זו נגרמה על ידי עגורן בעת שהנפגע שטף כלי עבודה במקום עבודתו. הנפגע היה עובד של חברת ארזים - הנדסה טכנולוגיות (אחזקות) 1991 בע"מ, שהיא חברת כוח אדם (להלן: ארזים). מפעילת העגורן שפגע בנפגע היא חברת סולל בונה בנין ותשתית בע"מ (להלן: סו"ב בנין ותשתית). הנפגע נשלח על ידי ארזים לעבוד בסו"ב בנין ותשתית, מכוח חוזה בין ארזים לבין סו"ב בנין ותשתית להספקת עובדים (להלן גם: החוזה להספקת עובדים). יצוין כי על החותמת שעמה חתמה סו"ב בנין ותשתית על החוזה להספקת עובדים מופיע המלל "סולל בונה בנין ותשתית בע"מ המרחב הטרומי ומחלקה לעבודות מיוחדות".

2.        חברת ארזים בוטחה על ידי חברת הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ (להלן: הפניקס) בפוליסות ביטוח מעבידים וביטוח צד ג'. ארזים התחייבה בחוזה להספקת עובדים להוסיף את סו"ב בנין ותשתית כמוטבת בפוליסות הביטוח של ארזים. המבטחת של ארזים, הפניקס, הוסיפה את "סולל בונה" כמוטבת בפוליסות של ארזים. כן הופיעה בחוזה להספקת עובדים, בסעיף 3.7 שבו, תניית שיפוי כללית הקובעת כי:

"החברה [ארזים- מ"נ] תשפה ותפצה את המזמין [סו"ב בנין ותשתית- מ"נ] בגין כל תביעה שתוגש ע"י מי מהעובדים הנ"ל או צד ג' כל שהוא ושעילתה נזק גופני או נזק לרכוש שנגרמה להם בעת ו/או בקשר למתן השירותים עפ"י הסכם זה" (להלן: תניית השיפוי).

סו"ב בנין ותשתית בוטחה גם על ידי חברת אליהו - חברה לבטוח בע"מ (להלן: אליהו) בביטוח מעבידים ובביטוח צד ג'.

3.        העגורן היה מבוטח אף הוא במשותף על ידי אליהו ועל ידי אבנר - איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: אבנר או המערערת). אליהו ואבנר הוציאו לעגורן "תעודה ופוליסת ביטוח חובה", וזאת על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח), בחלוקה של 50% לכל אחת, כשהאחריות של כל אחת מהחברות על-פי הפוליסה היא לחלקה בלבד. שם בעל הפוליסה בתעודת ביטוח החובה הוא "סולל-בונה בע"מ". שם זה, כך אדגיש, אינו זהה לשמו של סו"ב בנין ותשתית ("סולל בונה בנין ותשתית בע"מ"). לכאורה מדובר בשני תאגידים שונים (ויצוין לענין זה כי מופיעות ברשימת המבוטחים שבמפרט לפוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי/אחריות המוצר/אחריות מקצועית של אליהו (נספח ו' לאסמכתאות המערערת) גם "סולל בונה בע"מ" וגם - "סולל בונה בנין ותשתית בע"מ"). דא עקא, שמכתבי הטענות של המערערת ושל ארזים והפניקס בבית המשפט קמא עולה הסכמה, לפיה דווקא סו"ב בנין ותשתית היתה המבוטחת בתעודת ביטוח החובה (ס' 12 בצירוף הגדרת "סו"ב" בראשית "תשובת 'אבנר' (נתבעת 5) לסיכומי הנתבעים" בת.א. 563/96 מיום 9.11.2006; סעיף 19 לסיכומי המשיבים 1 ו-2 מיום 17.2.2008; סעיף 42 לסיכומי הנתבעות 1-2 מיום 7.6.2006). כך, על אף התמיהה שבדבר, בפנינו הסכמה בין המערערת לבין ארזים והפניקס שהמבוטחת בפוליסת החובה היתה סו"ב בנין ותשתית, ואין טענה כי מדובר בתאגידים שונים. זו תהא איפוא הנחתי להמשך הדרך.

4.        בעקבות התאונה, תבעו הנפגע ואשתו תחילה את "סולל בונה בנין ותשתית מרחב טרומי בע"מ" [כך], את ארזים ואת הפניקס לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם. במסגרת קדם המשפט, עתרו ארזים והפניקס שיותר להם לצרף את אליהו ואבנר כנתבעות נוספות, וזאת למקרה שהתאונה בה נפצע הנפגע תוכר כתאונת דרכים. לאחר שהתקבלה הסכמת מרבית הצדדים (למעט הסכמת סו"ב בנין ותשתית) צורפו המבטחות אליהו ואבנר, כמבטחות של העגורן, לתביעה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו על צירוף המבטחות כי אין מחלוקת שהעגורן, שהוא הכלי שעל-פי כתב התביעה פגע בנפגע, אינו תואם את ההגדרה ל"כלי רכב מנועי" כפי שמופיע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים), ואולם, בעת הגשת התביעה, עמד בפני בית משפט זה ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג(5) 849 (1999) (להלן: חמאדה). בעוד ההליכים בבית המשפט המחוזי תלויים ועומדים נפלה הכרעה בעניין חמאדה. נקבע כי כאשר הוצאה תעודת ביטוח על כלי למרות שאין הוא תואם את הגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, על המבטחת לשלם לנפגע פיצויים לפי החוק, ועל כן הוחלט בענייננו כי יש הצדקה לצירוף המבטחות של העגורן לתביעה.

5.        לאור ההליך שהיה תלוי ועומד בפרשת חמאדה, נעשו מאמצים במסגרת קדם המשפט להגיע להסדר מוסכם לעניין נזקו של הנפגע. בהליכי פשרה הגיעו הצדדים להסכמה שאושרה כפסק דין חלקי, לפיה הנתבעים חויבו בהסכמה לפצות את הנפגע בסכום של 550,000 ש"ח בתוספת הצמדה מיום 11.4.1999 ועד ליום התשלום בפועל.  בהסכם נקבע כי הסכום ישולם רק לאחר הקביעה בשאלה על מי מהנתבעים מוטלת חובת התשלום. ביני לביני, ניתנה ההכרעה בעניין חמאדה. שם נקבע כי חובת התשלום במקרה של הוצאת תעודת ביטוח חובה לכלי למרות שאינו עונה על ההגדרה של "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, חלה על המבטחת של הכלי, וזאת מכוח התעודה שהוצאה. בפסק דין חמאדה אושר הפיצוי שנפסק לנפגע שם לפי חוק הפיצויים. בענייננו, בעקבות הפסיקה בענין חמאדה, קבע בית המשפט המחוזי כי אליהו אינה יכולה להתנער מחובתה לפצות את הנפגע על נזקים שנגרמו לו מחמת שימוש בעגורן שבוטח על ידי אליהו ככלי רכב, אף שעל-פי הגדרתו בדין, הוא אינו כזה. הסכום הנפסק שולם לתובע. לא ברור מי שילם לנפגע את הסכום הנפסק. בהליכי הערעור שבפנינו טענה אבנר שהיא "מימנה" את כל הפיצויים על-פי הסדר עם סו"ב בנין ותשתית ואליהו (סעיף ג(2) ל"סיכומי תשובה מטעם המערערת בתשובה לסיכומים מטעם המשיבות 1,2,7,9" בע"א 10832/06; בדיון שהתקיים בערעור טען ב"כ המערערת כי "אבנ"ר אמנם שילמה את כל הסכום"). קודם לכן, בבית המשפט המחוזי, טענה המערערת כי "סו"ב, אבנר ואליהו שילמו לנפגע את סכום הפיצויים ובחלקים שווים..." (סעיף י-1 לסיכומי המערערת מיום 7.3.2006). ב-בש"א 5251/01 מיום 22.3.2001 דווקא אליהו טענה שהיא שילמה את כל הסכום (שם, סעיף 3). כך או אחרת, ארזים, הפניקס, סו"ב בנין ותשתית ואליהו הסכימו כולן בערעור זה כי אבנר היא זו ששילמה את כל סכום הפיצויים לנפגע (סעיף 19 לסיכומי ארזים והפניקס; סעיף 2 ל"השלמת טיעון מטעם המשיבות 3-4 (סו"ב ואליהו) מיום 1.4.2009). עם קבלת סכום הפיצויים המוסכם, יצא הנפגע עצמו מהתמונה. השאלה שנותרה לדיון בבית המשפט המחוזי היתה שאלת הזכות להשתתפות מצדדים שלישיים ו/או לשיפוי מהם, על בסיס עילות בדיני הנזיקין ודיני החוזים.

6.        בית המשפט המחוזי (השופט י' דר) קבע כי אין להתיר לאליהו או לאבנר לתבוע שיפוי והשתתפות על הסכום ששולם. בית המשפט הבהיר, כי נוכח עקרון איסור החזרה המופיע בחוק הפיצויים ומטעמי מדיניות משפטית הכוללים, בין היתר, שיקולי יעילות וצדק, אין מקום להעמיד את מי שביטח את העגורן בתור כלי רכב מנועי, במצב טוב יותר, המאפשר לו תביעת שיפוי, רק מחמת העובדה שהכלי אינו עונה להגדרה של כלי רכב מנועי. כך, אין לאפשר למי שגבה פרמיות וביטוחים על כלי בתור כלי רכב מנועי להחריג את עקרון איסור החזרה המופיע בחוק הפיצויים ולדרוש שיפוי מגורם שלישי.

7.        על החלטה זו הוגש ערעור ראשון לבית המשפט זה (ע"א 3035/01 אבנר - איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' ארזים הנדסה טכנולוגית 1991 בע"מ (לא פורסם, 22.5.2003; להלן גם: הערעור הראשון)). נדגיש כאן כי אליהו וסו"ב בנין ותשתית לא היו מערערות בערעור הראשון, ואף לא בערעור השני - זה המונח לפנינו. על חשיבות עובדה זו אעמוד בהמשך הדברים. במהלך הדיון בערעור הראשון צמצמה אבנר את טענותיה למישור החוזי בלבד. אבנר הסתמכה על החוזה להספקת עובדים שבין סולל בונה ובין ארזים, אשר כולל את תניית השיפוי שצוטטה לעיל.  אבנר טענה כי היא באה בנעליה של סו"ב בנין ותשתית. אבנר טענה כי עומדת לה הזכות לשיפוי ולהשתתפות מאת ארזים, מאת המבטחת של ארזים )הפניקס( ומאת צדדים שלישיים נוספים. בית משפט זה (השופטים ת' אור, מ' חשין ו-א' א' לוי) קבע בערעור הראשון כי לא נערך דיון לגופו של עניין בטענותיה החוזיות של אבנר. עוד נקבע כי הכרעה בטענות החוזיות עשויה להצריך הכרעה במחלוקות נוספות ובזכויות שלהן טוענות ארזים והפניקס כלפי אחרים. על כן הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע בטענת אבנר ואליהו לשיפוי או להשתתפות מכוח החוזה וכן יידרש לכל השאלות הנלוות.

8.        לאחר שהוחזר אליו התיק בחן בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י דר) מחדש את הטענות החוזיות שהעלתה אבנר. בענין הטענות החוזיות של אבנר, הסכימו הצדדים בבית המשפט המחוזי להימנע משמיעת עדים וכי פסק הדין יינתן לפי המסמכים והסיכומים (סעיף 1.4 לפסק הדין מושא הערעור). בית המשפט המחוזי הגיע שוב למסקנה כי יש לדחות את דרישת השיפוי. בית המשפט הוסיף כי לשאלה האם יש להכיר באפשרות שיפוי, מקום שהמבטח מושתק מלכפור בכך שהכלי הוא כלי רכב מכוח פוליסה שהוציא, יש שתי תשובות אפשריות. האחת, כי התביעה דרך חוק הפיצויים אינה צריכה לחסום את דרכו של המבטח לגבות דמי השתתפות מאחרים שנטלו על עצמם התחייבות חוזית נפרדת לשפות במקרה של תאונה. השנייה, כי כאשר הפך הכלי לכלי רכב, מכוח הפוליסה שהוצאה, ובעקבותיה התאונה הוגדרה כתאונת דרכים במערך היחסים שבין הניזוק, המזיק והמבטח, יש להחיל על התאונה את הוראות חוק הפיצויים, לרבות הכלל בדבר ייחוד העילה, ואין אפשרות לאפשר זכות חזרה. בית המשפט קבע כי מבחינת שיקולי מדיניות שיפוטית העמדה השנייה היא העמדה הנכונה. בית המשפט הוסיף כי שיקולי תניות חוזיות עם קבלנים נדחקים אל מול שיקולים העומדים מנגד. שיקולים אחרונים אלה, לפי בית המשפט המחוזי, כוללים הגינות והרתעה המחייבות הטלת הפיצוי על המבטח שהסכים לבטח כלי שאינו "רכב מנועי" בתעודת ביטוח חובה. כן כוללים הם, לפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, את הפשטות שבקביעה לפיה חוק הפיצויים, הכולל חריגים מעטים לעקרון העדר זכות החזרה (שאף הם מתפרשים בצמצום), יחול במצב כזה לא רק ביחסים בין המבטח לבין הנפגע, אלא גם ביחסים בין המבטח לבין אחרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי "גם לאחר שהוגשו לי החוזים שעליהם הסתמכו ב"כ הצדדים וגם לאחר קריאת הסיכומים, לא שוכנעתי שיש הצדקה לאפשר השתתפות או שיפוי למי שביטח כלי שאינו כלי רכב, וחוייב עקב כך לפצות את מי שנפגע מחמת השימוש באותו כלי" (פסקה 3.2 לפסק הדין).

9.        גם הפעם ערערה אבנר, וזה הערעור שבפנינו. גם הפעם אליהו וסו"ב בנין ותשתית לא ערערו והן משיבות בלבד, אם כי הן הצטרפו בסיכומיהן כמשיבות לטענות אבנר.   

טענות המערערת, סו"ב בנין ותשתית ואליהו

10.     לטענת אבנר, לדבריה הצטרפו כאמור סו"ב בנין ותשתית ואליהו בסיכומים, שגה בית המשפט קמא בכך שלא הכיר בזכות השיפוי מכוח החוזה שנחתם בין ארזים לבין סו"ב בנין ותשתית. לטענתה, בפסק דין חמאדה נקבע כי כאשר מוצאת תעודת ביטוח חובה לכלי שאינו "רכב מנועי", המבטח מחויב כלפי הנפגע לפי חוק הפיצויים; אך בית המשפט השאיר באותה פרשה את סוגיית השיפוי וההשתתפות כלפי צדדים אחרים בצריך עיון. לטענת אבנר, בפסק הדין הראשון בענייננו, בכך שבית המשפט העליון החזיר את התיק לדיון בטענות החוזיות הוא למעשה קבע שהדרך אינה חסומה מפני תביעות שיפוי והשתתפות חוזיות.

11.      לטענת אבנר, יש לה זכות לתבוע השתתפות והשבה מכוח חוזה ומכוח "כפל ביטוח" (כפי שיפורט, אבנר טענה בהמשך הדיון בערעור כי אין מקום לטענת כפל ביטוח). נטען כי סעיף 9 לחוק הפיצויים מונע חזרה רק לאדם אחר החייב פיצויים לפי חוק הפיצויים, וסעיף 8 לחוק זה קובע את ייחוד העילה רק לתובע לפי החוק, ולא לנתבע לפי החוק. לפי פסק דין חמאדה ממילא אין מחילים את כל הוראות חוק הפיצויים על מקרה שבו הכלי אינו "רכב מנועי". נטען כי החיוב לפי פסק דין חמאדה אינו חיוב סטטוטורי לפי חוק הפיצויים, אלא חיוב מכוח מעמדה של תעודת ביטוח החובה כחוזה ביטוח. אבנר טוענת כי לא ניתן להחזיק בחבל בשני קצותיו: לקבוע כי קיים חוזה ביטוח על אף שלא מדובר ב"רכב מנועי", אך לשלול את תחולת הכללים החלים על חוזה ביטוח, לרבות זכות חזרה. העקרון המנחה הוא מניעת התעשרות שלא כדין של הצדדים האחרים החבים אף הם בעקבות התאונה.

12.      אבנר טוענת כי בענייננו ארזים התחייבה בחוזה ליטול על עצמה את כל האחריות לנזק שייגרם למי מעובדי ארזים לרבות הנפגע, ואילו הפניקס, בפוליסה שהוציאה, הבהירה כי היא החייב הראשון והבלעדי לכל נזק שייגרם למי מעובדי ארזים. לטענת אבנר, עת שבית המשפט המחוזי ביכר שיקולים כגון יעילות וצדק, הגינות, תקנת הציבור וערכי יסוד אחרים בהחלטתו שלא לאפשר תביעת חזרה, הוא לא נתן את המשקל לעקרון לפיו חוזים יש לקיים. לטענת אבנר, התוצאה היא שאבנר ואליהו (אשר כזכור לא הגישה ערעור בערעור הראשון או בערעור הנוכחי) זכאיות לשיפוי מלא בגין כל סכום ששילמו.

טענת המשיבות - ארזים והפניקס